רק עניין של פוליטיקה

הזיג-זג הפוליטי שאנחנו חוזים בו בעניין תאגיד השידור הציבורי ורשות השידור איננו משקף ויכוח על עצם הצורך בשידור ציבורי. הוויכוח הוא האם להוציא 700 מיליון ש"ח בשנה על התאגיד החדש כגוף מנותק יותר (כמובן שלא לגמרי) מהפוליטיקה, אך כזה שחלוקת התקציב שלו מפוקחת על ידי האוצר, עם חזון בשל יותר איך עושים תקשורת במאה העשרים ואחת, עם מודל הפעלה רזה ויעיל יותר, עם יותר גיוון פנימי (הן בתפקידי הגשה הן בתפקידי עריכה והפקה) – או על רשות השידור כגוף שוועדות ציבוריות, דוחות של מבקרי מדינה לדורותיהם, מאמרים אקדמיים ותחקירים עיתונאיים לרוב, קבעו שהוא לא יעיל על גבול המושחת, שפוליטיזציה אכלה בו כל חלקה טובה, ושנוצרו בו תרבות ארגונית קשה וטלוויזיה לא מספיק טובה.
נניח שהכסף אותו כסף, לא יותר ולא פחות, השאלה היא לאן הוא ילך. נתניהו בוחר באפשרות השניה. מדוע נתניהו בוחר באפשרות השניה אם הוא עצמו התגאה ברפורמת הסגירה-פתיחה בתשדירי הבחירות של הליכוד בבחירות האחרונות? הרי דבר לא השתנה מאז הבחירות בעניין התאגיד. מי שטוען אחרת, פשוט משקר. מנהלי התאגיד אינם אנשי שוברים שתיקה. בהתאם לחוק מונתה וועדת איתור (שלמען היושר, היו בה יותר אנשי ימין ודתיים מאשר אחרים), שניסתה לבחור אנשי מקצוע טובים. גם רשות השידור הישנה לא התייעלה בינתיים. היא תחת הליך הפירוק ומנוהלת על ידי כונס הנכסים הרשמי בהתאם להוראות בית המשפט. כל רשות ציבורית שהיתה מנוהלת בדרך הזאת היתה הופכת ליעילה יותר. השאלה היא מה יקרה ביום שבו הכנ"ר יעזוב וההנהלה הפוליטית תחזור.

מודעות פרסומת

על חירות ועצמאות

עדיאל זימרן מבקש להציע כמה קווי יסוד שניתן, ואף ראוי, לאמץ מחג החירות ליום העצמאות ויום חירות ירושלים.

בלוח השנה הישראלי חלים כמה מועדים דומים בסמיכות: חג החירות, יום העצמאות ויום חירות ירושלים. חג החירות הוא חג הפסח, מציין את האירוע הלאומי המכונן של יציאת מצרים, יום העצמאות הוא החג הלאומי המציין את ההכרזה על העצמאות השלטונית של הלאום היהודי במדינת ישראל, ויום חירות ירושלים מציין את היום בו חזרה הריבונות היהודית לירושלים. אולם בניגוד לחג החירות, שהמסגרת הריטואלית לציונו היא מוקפדת וברורה, יום העצמאות ויום ירושלים טרם זכו להתמלא בתוכן ברור ותהליך עיצובם עדין נמשך. אבקש להציע כמה קווי יסוד שניתן, ולדעתי אף ראוי, לאמץ מחג החירות ליום העצמאות ויום חירות ירושלים.

המסר הפשוט של חג הפסח הוא נס היציאה מעבדות מצרים לחירות, כפי שמובא בפתיחת ההגדה, בסמוך לשאלת הבן 'מה נשתנה': "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". המוטיב של נס הצלה, אשר לזכרו מתוקן חג בלוח השנה, חוזר בחגים רבים, יהודיים ושאינם יהודיים, והוא משתקף בשמו של חג הפסח- 'חג הגאולה'. אולם חכמים לא הסתפקו בשם 'חג הגאולה', והעניקו לחג הפסח גם את השם 'חג החירות'. מדוע דווקא חג הפסח נקרא 'חג החירות', וכיצד הדבר מבוטא בדרך בה עיצבו חכמים את החג?

ליל הסדר, המייחד את חג הפסח, מאפשר הבטה ישירה על הדרך בה ראו חכמים את אופיו של החג ועל התוכן שביקשו להטעינו. שני אלמנטים מרכזיים מעצבים את ליל הסדר: סדר הסעודה, וההגדה. תבורי הצביע על העובדה שליל הסדר ערוך על פי מתכונת הסעודה היוונית-רומית, המאופיינת בהקפדה יתירה על שלבי הסעודה ומלווה בשיח אינטלקטואלי. עדות מוכרת לסעודה מעין זו ניתן למצוא ב'משתה' של אפלטון, ספר פילוסופי הדן בשאלת הארוס, ובסוגיות נוספות, הנכתב סביב סעודה מלאת נרקסיזם. אולם בחינת הסעודה של ליל הסדר מגלה כי חכמים לא ניסו ליצור 'העתק' של הסעודה כפי שהיתה מקובלת בימיהם, אלא דווקא לחרוג מתבנית הסעודה המוכרת ולערוך את הערב באופן מכוון 'באי-סדר'. המשניות במסכת פסחים מציינות את החריגה מהסדר הרגיל, עליה הבן שואל: "בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור; בכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבשל, הלילה הזה כלו צלי; בכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". התלמוד מעלה את האפשרות כי שבירת-הסדר נועדה לעורר את שאלת הילדים: "שיכירו תינוקות וישאלו". ומכאן אנו מובלים לאלמנט השני המרכיב את ליל הסדר: ההגדה. בניגוד למצופה מחג המסמל את נס הגאולה והניצחון, המוטיב המרכזי של ההגדה אינו סיפור ההצלה, אלא דווקא 'השאלה'. התלמוד מציין שכבר בערב הפסח מחלקין קליות ואגוזין לתינוקות כדי שישאלו, בפתיחת ההגדה שואלים הבנים על שינוי סדר הסעודה "מה נשתנה", ובמרכזה מופיעים ארבעת הבנים, המייצגים ארבעה ארכיטיפים שונים של שאלות. התוספתא מדגישה כי השאלה לא רק מטרימה את סיפור יציאת מצריים, כמתאבן לתשובה, אלא מהווה מרכיב הכרחי וחיוני בליל הסדר. לכן, בזמן שאין מי שישאל, מצווה על האדם לשאול את עצמו. מדוע דווקא בליל הסדר, בו נס ההצלה כה ברור וגלוי לעין מצופים אנו לשאול על מהות החג? האם שמחת ההצלה אינה סיבה טבעית המצדיקה את קיומו של החג? אבקש ללכת בעקבותיו של תבורי, אשר הראה את הדמיון לסעודה היונית-רומית, ולהציע שבניית ההגדה סביב השאלה אף היא מועתקת מהדיאלוגים היוונים. חוקרים רבים עמדו על כך שהדיאלוגים היוונים אינם מבקשים להציג תמונת עולם קוהרנטית וחד משמעית, וכי ניסוחם בדרך של "דיאלוג" בו יש שואל ומשיב, מדגישה דווקא את היכולת לערער על התשובה הקוהרנטית והמוכרת לשאלות הבסיסיות. השאלה מאתגרת את המוכר והידוע, ויוצרת חלל המאפשר בחינה מחודשת של דפוסי החשיבה הקיימים, והיא שהולידה את החשיבה המדעית ביוון העתיקה.

אם כך, עיצוב ליל הסדר בסימנה של היכולת לשאול, מבקש לאתגר את 'הסיפור הרגיל' של יציאת מצריים שודאי היה מוכר כנרטיב המרכזי של העם. אולם מדוע דווקא בחג הפסח מבקשים חכמים לערער את הסיפור המוכר והמקובל?

קימליקה, בספרו "ליברליזם חברה ותרבות", דן במהותה של החירות ומציג שני שלבים שונים של החירות: האחד, הוא החירות לממש את תפיסת הטוב האישית של האדם; והשני, החירות לבחון את תפיסת הטוב המוסכמת באופן רפלקטיבי, ובמילים אחרות: לבחון האם הדבר הנחזה כטוב הוא אכן טוב אמיתי. לדעתו של קימליקה, דווקא החירות השנייה, המאפשרת את הרפלקטיביות של האדם לתפיסות אותן הוא מכיר ועליהן הוא מתחנך ומתעצב היא החירות העמוקה יותר, אותה מבקש הליברליזם לבסס.

לאור הסברו של קימליקה, אבקש להציע כי חכמים עיצבו את 'חג החירות' סביב מוטיב 'השאלה', כיון שאף הם סברו שמהותה של החירות היא החופש לשאול שאלות, גם כאשר הן מופנות לנושאי הליבה הרגישים ביותר הנוגעים לזהותו של העם. 'חג החירות' אינו סינוֹנִים לחג הגאולה, אלא תוספת משמעותית שהוסיפו חכמים לחג, המגבילה והמאתגרת את הסיפור הפשוט, בכדי שלא יהיה 'פשוט מדי'. בעריכת הסדר סביב העלאת השאלות אודות האתוס והמיתוס של סיפור יציאת מצרים, בקשו חכמים להדגיש את הלגיטימיות של השאלה כאלמנט קונסטרוקטיבי, המזמין את עדכון התכנים והפיכתם לרלוונטיים לכל דור ודור.

יום העצמאות ויום ירושלים, מסמלים את ריבונותה של מדינת ישראל ואת החירות לממש את התרבות היהודית שהתעצבה משך אלפיים שנה כתיאוריה מופשטת ואוטופית. אולם נדמה לי שלאחר קבלת ההזדמנות לעצמאות, ראוי לאמץ גם את החירות השנייה, המבקשת לאתגר את הצידוקים לעצמאות ולבחון באופן ישר וכן את הערכים המוכרים והנדושים. כשם שעשו חכמים ב'חג החירות', ראוי אף לנו לעשות ביום העצמאות ויום ירושלים, ובצד היותם ימים של שמחה על העצמאות שניתנה לעם היהודי לממש את תרבותו בארצו, ומתוך תחושת החירות, לנצל ימים אלה לליבון הסיפור הישראלי בלי חשש לשאול שאלות.


עדיאל זימרן הוא דוקטורנט באוניברסיטה העברית ואחד מששת מקבלי המלגה לחוקרים צעירים מצטיינים לשנת תשע"ב, של תכנית המחקר "זכויות אדם והיהדות"